החודש לפני חמישים שנה, בספטמבר 1970, ספגו הפלסטינים מכה צבאית כואבת בלחימה מול הצבא הירדני. הם טעו בשקלול מאזן הכוחות והסיכויים, התגרו בתעוזה מופרזת, והפסידו בסיס לחימה כשטח זינוק במאבק נגד ישראל.
עתה, הפלסטינים סופגים מפלה נוספת, מדינית במהותה, עקב הסכם שלום שנרקם בין ישראל ואיחוד האמירויות הערביות, כאשר הם מגלים חוסר בהבנת הלך-המחשבה במפרץ ומתעלמים משדרוג מעמדה של ישראל באזור. ברקע שני האירועים מתבררים חוסר התוחלת של הנושא הפלסטיני, הנהגה רגשנית וכושלת, והפער בין מיתוס ומציאות. אנו מציינים “ספטמבר השחור” של 1970 שמתווסף לו עתה “ספטמבר השחור” של 2020.
התסבוכת הירדנית – פלסטינית
סבך של שאלות ותהיות מלוות את הסוגיה הירדנית-פלסטינית מאז ייסוד האמירות העבר-ירדנית ב-1921, דרך הפיכתה לממלכה ירדנית ב-1946, ועם כיבוש הגדה המערבית ב-1948 וסיפוחה ב-1950. הבלבול נוגע לזהויות ומוצא, גבולות ותביעות, לגיטימציה וריבונות.
מבחינה גיאוגרפית, האם עבר-הירדן חלק מפלסטין? מבחינה לאומית, האם הירדנים למעשה פלסטינים והאם הפלסטינים הפכו לירדנים? עם אחד או שני עמים – או בכלל אפילו אחד אין? האם ירדן מדינה מלאכותית; האם העם הפלסטיני מדומיין ומומצא ותו לא? אלה שאלות בעלות נפיצות פוליטית חזקה שמונחות בשולי (או שמא בלב) ההתרחשויות ההיסטוריות.
בסמלו של ארגון אש”ף מופיעה פלסטין בצד המערבי בלבד של נהר הירדן, אך בדברי הרהב של מנהיגיו לאורך הדורות נחשבת ירדן בגדה המזרחית כחלק של המולדת הפלסטינית. יש סוג של אחדות ירדנית-פלסטינית, על כך הצהירו מלך עבדאללה הראשון ונכדו מלך חוסיין.
אי-לכך ראשי המאבק הפלסטיני, מתנועת פת”ח וארגוני שמאל פלסטינים למיניהם שמרו טינה יוקדת כלפי שושלת ההאשמית שמקורה מחיג’אז (לימים בגבולות ערב הסעודית). ממלכת ירדן הייתה בעיני יריביה הפלסטינים מטרה ללעג כפרי האימפריאליזם הבריטי, כלי משחק בידי ארה”ב ושותפה נלוזה של ישראל.
תופעת ההגירה הפנימית של ערביי ארץ ישראל לפני ואחרי קום מדינת ישראל מיפו וצפת, עכו וחברון, שכם וירושלים, למזרחו של הירדן –לזרקה, עמאן, א-סלט וג’רש – נמשכת כבר כמאה שנה.
פני הגדה המזרחית השתנו ללא היכר: עמאן הפכה לעיר הפלסטינית הגדולה בעולם, נוצר רוב פלסטיני בממלכה, שולבו פלסטינים שמקורם מערבית מהירדן בכל תחומי החיים הכלכליים, האקדמאיים והעיתונאים, במקצועות החופשיים ובמנהל הציבורי. ירדן עברה תהליך של פלסטיניזציה, והפלסטינים מצדם חוו מכוח החיים ושילובם תהליך של ירדניזציה. האוכלוסייה הכוללת על מרכיביה מקומית לגמרי, רק בני השושלת ההאשמית הגיעה מבחוץ.
מלחמת ששת הימים כפרשת דרכים
התבוסה החד-משמעית של ממלכת ירדן ואובדן הגדה המערבית העניקו לאש”ף, שנוסד ב-1964, הזדמנות-פז לצאת למלחמת שחרור נגד ישראל. נפתחה הדרך לפלסטינים להרים בצורה משכנעת את נס המהפכה העממית והמאבק המזוין נגד ישראל.
כיוון שלא הצליחו ערפאת ולוחמיו בתום מלחמת יוני 67′ להתבסס לפי האסטרטגיה של מלחמת גרילה ביהודה ושומרון, הפכה ירדן בסיס ההתארגנות עבור הפדאיון לחצות את הנהר מערבה במטרה לפגוע בישראלים ויישוביהם. משרדי אש”ף היו בעמאן ובמחנות אימון סביבה. הקרב בכראמה במרץ 1968 שימש בנרטיב הפלסטיני אות ציון בהתכתשות בין אש”ף וגיבוריו מול צה”ל, אך בעיקר ערפאת אִתגר את חוסיין על השליטה בשטחי הממלכה.
אין ספק שהימצאות כוחות אש”ף על פלגיו בירדן היוותה איום יותר חמור כלפי הממלכה מהסכנה שהופנתה נגד ישראל. הודות לעורף אזרחי פלסטיני גדול ותחושת “הבית” שסיפקה ירדן לכלל הפלסטינים באשר-הם, התנהלו אנשי אש”ף ללא מורא מהשלטון; ובחוצפה מופגנת החזיקו נשק בגלוי, הקימו מחסומים כרצונם, התעלמו מחוקי המדינה בלי להוציא רישיונות נהיגה.
ביוני 1970 ירו הפדאיון על המטה הצבאי בעמאן. באותו חודש מלך חוסיין, ששרד לא מעט ניסיונות הפיכה והתנקשויות, היה יעד לחיסול כאשר פלסטינים ארבו לרכבו. הצבא נאלץ להתמודד בקרב עם כוחות גרילה חודש לאחר-מכן. הסכמים להפסקת-אש בין הניצים הופרו על ידי הצד הפלסטיני. חברי החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית לשחרר פלסטין ירו תדירות לעבר כלי רכב צבאיים.
בספטמבר הגיע המצב לנקודת רתיחה והעימות פרץ במלוא זעמו. לבסוף החליט המלך חוסיין לשים קץ למציאות של “מדינה בתוך מדינה”, לאור הכרסום בריבונות השלטון בגלל השתלטות פלסטינית הדרגתית על הממלכה. האורחים הפלסטינים כבר לא נטו ללון אלא ביקשו לסלק את בעל הבית.
ציוני דרך של אירועי ספטמבר
הסכסוך האלים, סוג של מלחמת אחים ללא הגדרות זהות ברורות, מצא ירדנים עם פלסטינים בשורות אש”ף ופלסטינים עם ירדנים בשורות הממלכה. על כף המאזניים עמדה השאלה מי ישלוט בעמאן ושטחי המדינה.
כך התגלגלו העניינים במהלך חודש ספטמבר:
1.9: ניסיון התנקשות בחוסיין; הקמת ממשלה צבאית בראשות קצין בכיר פלסטיני.
6.9: פעילי ‘החזית העממית’ חטפו שני מטוסים מחברות תעופה בינלאומיות ואילצו אותם לנחות בירדן, ועוד אחד לאחר-מכן.
12.9: ‘החזית’ פוצצה את שלושת המטוסים על המסלול, לאחר שהנוסעים הורדו מהם.
16.9: איש הצבא הבכיר מוחמד דאוד, נאמן פלסטיני למשטר, התמנה כראש ממשלה צבאית.
17.9: הצבא הפגיז ריכוזי פלסטינים במחנות פליטים ובכמה ערים כמו זרקה ואירביד.
18.9: כוחות שריון של סוריה חצו את הגבול כדי לסייע לאש”ף.
22.9: חיל האוויר הירדני תקף את הכוחות הסוריים, חלקם נפגעו וחלקם נסוגו.
27.9: נחתם הסכם להפסקת-אש בין חוסיין וערפאת בתיווכו של גמאל עבד-אל נאצר נשיא מצרים (למחרת הוא מת באופן מסתורי).
עם הערכה של אלפי הרוגים פלסטינים, נצבע אש”ף המרוסק והמדמם בשחור באותו ספטמבר בירדן. אש”ף נוסד כדי “לשחרר את פלסטין מהכובש הציוני” אבל במקרה הנידון, סטה מדרכו, הסתבך ונכשל לשחרר את ירדן מהכיבוש ההאשמי של מזרח פלסטין.
הצבא הירדני מחץ את האויב האש”פי, ויש להניח שהיו חמושים ואלה שלא בין ההרוגים. מוקדי לחימה בעבעו עד קיץ 1971. מאות רבות של אנשי פדאיון נסו לסוריה והמשיכו במנוסתם לשטח לבנון. בנובמבר רצחו אנשי אש”ף את ראש ממשלת ירדן וספי א-תל במצרים. ראש ממשלה אחר, אחמד טוקאן הפלסטיני, גילה לאחר-מכן שהיו לאש”ף בעמאן בסיסים מתחת לאדמה. בסופו של יום השלטון נשאר על כנו והמלך חוסיין סיים את חייו במוות טבעי ב-1999, לא כמו סבו עבדאללה שנרצח על ידי פלסטינים ב-1951.
ספחי ספטמבר השחור בלבנון
אש”ף בלבנון, שבה חיו אלפי פליטי 48′, הוסיף גורם פלסטיני חמוש ומתסיס במציאות השונה מזו בירדן. לבנון היא סיפור אחר: משטר חלש וצבא קטן, ציבור מוסלמי-סוני שהזדהה עם סבל הפלסטינים ומאבקם לשיבה ושחרור של פלסטין.
בהסכם קהיר ב-1969, הוסמך אש”ף בהסכמת צבא לבנון לשאת נשק ולשלוט במחנות הפלסטינים בשולי ערי המדינה. ערפאת התגורר בביירות שם פעל מטה אש”ף, ובדרום יצרו לוחמיו “פתחלנד” ממנה הציקו ותקפו כפרי נוצרים ושיעים כאחת. אש”ף, שלא שכח שטעם קיומו הוא להילחם בישראל, ניהל ללא הגבלת השלטונות הלבנונים פעילות טרוריסטית מעבר לגבול, ורשימת היעדים שהותקפו באמצע שנות ה-70 כללה את בית שאן, נהריה, מעלות, קריית שמונה ואף תל-אביב.
שני אירועים הקשורים ללבנון ראויים לציון. אש”ף – בשימוש בשם “ספטמבר השחור” – תכנן וביצע את ההתקפה הטרוריסטית על ביתן הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-5 בספטמבר 1972, בה נרצחו 13 איש. הנה ספטמבר אחר שנצבע בצבעי ניצחון הפלסטינים על הציונים. ב- 2020, 48 שנה מאוחר יותר, תנועת פת”ח שיבחה את אומץ הלב וההקרבה של מרצחי “ספטמבר השחור”, סניף של פת”ח. מחמוד עבאס (אבו מאזן) הוא זה שארגן את מימון הרצח במינכן.
ב-13 באפריל 1975, ירו מחבלים פלסטינים בביירות על מנהיג נוצרי בכיר, פייר גו’מאייל, וכתוצאה פרצה כאש מתגלגלת מה שמכנים בטעות “מלחמת האזרחים” בלבנון. הפלסטינים אינם לבנונים (והיו מעורבים ערבים נוספים), ולכן אין זו מלחמת אזרחים או מלחמת אחים. הפלסטינים פעלו באכזריות כגורם זר וכבריוני השכונה נגד העם הלבנוני.
סיכום
הנה-כי-כן, היכן שאש”ף נמצא ופועל הוא שופך דם וזורה הרס. כך בישראל, כך בירדן וכך בלבנון. במקרה האחרון הצליח למוטט את אושיות המדינה. אבו איאד מראשי אש”ף הפיץ סיסמה לפיה “הדרך לירושלים עוברת את ג’וני”, עיר חוף מרונית וסמל של ים ונופש.
עבור הפלסטינים כל האמצעים כשרים כדי לקדם את מלחמתם נגד היהודים וישראל (וירדנים ולבנונים). תורת הקרבנוּת הפלסטינית משחררת מכל שיקול מוסרי אולם בחשבון הסופי, הם הפלסטינים שילמו מחיר גדול וקורטוב של צדק נעשה.
אי-לכך אש”ף הצליח לשקם את מעמדו האזורי והבינלאומי. ועידת רבאט הפן-ערבית ב-1974 הכירה בארגון כנציג הלגיטימי והבלעדי של העם הפלסטיני, ושנה לאחר מכן כך החליטה גם העצרת הכללית של האו”ם. בחיי הפרט ובחיי העמים לפעמים חוטאים יוצאים נשכרים.
ד”ר מרדכי ניסן היה מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, וחיבר ספרים ומאמרים רבים בנושאי המזרח התיכון.
The post ספטמבר השחור אז והיום appeared first on מידה.
